בס"ד

פרשת תצווה – סדר סדר תרדוף..

התבוננות בפרשות האחרונות מגלה שיש התייחסות רבה לכלים ובגדים; הנחיות מפורטות לגבי כלי המשכן ומבנה המשכן, בגדי הכהנים וסדר לבושם, סדר העבודה וזמני העלאת הנרות. הרבה חומרים, מידות וזמנים..

נשאלת השאלה: וכי לא העבודה עצמה היא העיקר, הכוונה, המעשה? מדוע יש השקעה כל כך רבה בפרטים הטכניים לכאורה: החומרים, המידות, סדר הלבוש?

ושאלה נוספת: מדוע אין חירות לאמני המשכן ליצור כפי הבנתם והשראתם? מנין הקפדנות בבחירת החומרים, כמותם ומידותיהם?

אומר הכוזרי במאמר השני:

"וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקורבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם: "עבודת ה'" ו"לחם אלוקיך" וזולתי זה, והכל כינוי לרצונו בסדר הטוב באומה והכוהנים, וקיבולו מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם"...  (כוזרי מאמר שני, הדגשת עיקרון הסדר בעבודת ה', בהקשר לעבודת הקרבנות, כלי המשכן ועבודת הלווים).

אם כן, יש חשיבות למעטפת החיצונית. הרגלים נכונים לסביבה מסודרת ומאורגנת מהווים את התשתית לתוכן עצמו. אי אפשר לנר לדלוק בלי מנורה, אי אפשר לקורבן להיות מוקרב בלי מזבח, וכל אלה צריכים להיות מושקעים, אבל לא לפי הלך הרוח האנושי כי אם לפי הכללים הברורים והמדוקדקים האלוקיים.

ומה אנחנו לוקחים לעולמנו החינוכי?

חינוך לערכים וכן למידה טובה ורצינית יכולים להתקיים בסביבה מסודרת ותחת מערכת כללים מאורגנת, והיא שנותנת את ההשראה ואת התשתית לעבודה עצמה. בלי מעטפת אין כלי לתוכן העיקרי. חינוך לסדר ועמידה בכללים הוא בסיסי ללמידה רגועה ולא מוטרדת ומוסחת. ולהבדיל במשכן, ביצוע הכללים על פי המידות והחומרים מהווה תשתית הכרחית לעבודת ה'.

 

שבת שלום,

טליה שנהב