פרשתנו, פרשת ויחי, עוסקת בימיו האחרונים של יעקב אבינו, פטירתו ופטירת יוסף בנו במצרים. פרשת ויחי היא הפרשה היחידה בתורה שמתחילה כפרשה סתומה - היא מתחילה באמצע פסקה, בלי רווח או סימן אחר שמפריד בינה ובין הפרשה הקודמת.
כשחז"ל נדרשו לשאלה זו, מדוע דווקא פרשת ויחי מתחילה כפרשה סתומה, הם סיפקו מספר הסברים. אני מבקש לעיין באחד מההסברים הידועים:
לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה מִכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה... מִפְּנֵי שֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ (מדרש רבה, מ"ז, כ"ח).
מה פשר העניין? מה חז"ל מנסים לספר לנו?
יעקב אבינו גר במצרים באקורד הסיום של חייו. הוא מבקש להיפרד מבניו, לברכם ולצייד אותם בצידה רוחנית, לקראת הגלות שהוא מבין שכבר נוכחת ועומדת לפתחם. ברגע הזה הוא רוצה לתת להם את המתנה הכי גדולה שאדם שיוצא לדרך כה קשה יכול לקבל.
הוא רוצה לתת להם תקווה. הוא רוצה שהם יצאו לדרך הגלות כשהם יודעים מתי זה ייגמר, מתי תבוא הגאולה. אבל ה' סותם זאת, בדיוק באותו הרגע יעקב אבינו לא מצליח לגלות את הקץ, הקץ נסתם ממנו והוא לא יכול לתת לזרעו את המתנה היקרה הזאת.
בהמשך הפרשה יעקב מחלק את ברכותיו לבניו והנה באמצע הברכות. בין ברכתו לדן לזו של גד מופיע משפט מפתיע.
לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי ה'׃(מ"ט, י"ח)
כשהפרשנים ניסו להבין מה מקומו של המשפט הזה הם מחברים אותו למשפט שקדם לו, לברכת שבט דן ומספרים שכאשר יעקב מברך את דן הוא רואה בעיני רוחו את העתיד לקרות עם נציגו הבכיר של שבט דן - שמשון הגיבור, אחרון השופטים. כאשר יעקב רואה את הצלחתו הוא מניח שהקץ מתגלה לפניו. הוא חושב שהוא רואה את הגאולה השלמה אולם בהמשך הוא רואה גם את מפלתו והוא אומר: לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה. מה רצה לומר לנו יעקב ומדוע דווקא כאן יש בקשה לישועת ה'? גם כאן המדרש מגלה לנו פן נסתר בדברי יעקב:
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַכֹּל בְּקִוּוּי, יִסּוּרִין בְּקִוּוּי, קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם בְּקִוּוּי, זְכוּת אָבוֹת בְּקִוּוּי, תַּאֲוָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא בְּקִוּוּי.
המדרש מגלה לנו שיעקב לא רק מקווה לישועה, אלא גם מלמד אותנו משהו על תקווה. המדרש מתאר כאן סוג אחר של תקווה. תקווה שתלווה את כל חיי העם היהודי.
זאת לא תקווה שנובעת מהידיעה שיהיה טוב אלא תקווה שמביאה את הטוב, שיש לה ערך בפני עצמה. תקווה שנמצאת איתנו ברגעים הרעים ותקווה שמובילה אותנו לטוב המוחלט.
לאחר שהוא נכשל בניסיונו לתת לנו תקווה דרך הוודאות שבגילוי הקץ, יעקב מברך אותנו שהתקווה תלווה אותנו גם ברגעי הייסורים וקדושת השם ובכך היא תסייע לנו להשיג את כל בקשותינו ובכללן את העולם הבא, עולם שיש בו גאולה.
אנחנו כולנו נמצאים במציאות הפכפכה.
מי מאיתנו לא הרגיש בשבועות האחרונים שקץ הייסורים נסתם?
מי מאיתנו לא הרגיש שיש כאן ניסיון גדול?
אני מאחל לכולנו שנזכה לקבל מיעקב אבינו תקווה שתוביל את כולנו לישועה השלמה בקרוב ממש.
שבת שלום!