שלח לך
מה היתה מטרת שליחת המרגלים? מתחילתה, עומדת פרשת המרגלים בסימן "לך - לדעתך" (רש"י), ולפי רש"י היוזמה לשליחת המרגלים היא של העם עצמו, שמתוך פחד וחשש מפני המשימה הכבירה של כיבוש הארץ, נדחקו ובאו כולם "בערבוביא", כך מפרש רש"י את הפסוק: " ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו.." (דברים א כב), וביקשו: למה למהר להיכנס לארץ לא ידועה? בואו ונבדוק קודם מה עומד בפנינו.
וכביכול הקב"ה "זז הצידה" ואומר למשה, אני משאיר זאת לשיקול דעתך. מפני שכאשר יש היסוסים וחששות בנושא ירושת ארץ ישראל, אין שם, כביכול, את הקב"ה. והחידוש הוא שיש לדעתך העצמית לגיטימיות. יש למנהיג שיקול דעת לנהוג על פי הרוח אשר בעם, ולנקוט צעדים ההופכים את תהליך השיבה המלאה לארץ ישראל לתהליך שיש בו יותר מקום "אנושי".
כבר ביציאת מצרים 'סימן' הקב"ה את הכניסה לארץ ישראל, כיבושה וישיבתה כשיא שאליו יגיע העם בסיומו של תהליך הגאולה. וכך נאמר בהיגלותו אל משה "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי...וארד להצילו ,ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח), וההבטחה חוזרת על עצמה שוב בפסוק יז (שם) "ואמר אעלה אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש". וזאת לדעת, שכאשר מוטלת עלינו משימה אלוקית רמת מעלה, הקב"ה אינו מטילה עלינו בלי לתת בידינו כלים מתאימים לביצוע המשימה. ומהו אותו כלי שניתן בידינו? הרוח. הדיבור האלוקי היורד לעולם בדבר העלייה לארץ - "אעלה אתכם", הורשתה וישיבתה - "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג) אינו רק הבטחה או ציווי בעלמא. הדיבור ממלא את העם כולו ברוח אדירה המשמשת אותו לביצוע הציווי.
כל אחד מאיתנו חווה לא אחת התעוררות שדוחפת אותנו לקום ולעשות משהו שאנו מרגישים מחויבות אליו. אבל, ככל שעובר הזמן, ומתרבים המכשולים, הרוח הגדולה שהעירה אותנו, לא אחת הולכת ומתמסמסת לה לאט לאט. לכן, בכל הנוגע לירושת הארץ וישיבתה נחוצה רוח כבירה שתוביל את עם ישראל בכל דורותיו, ואף פעם לא תיעלם. אחד הפלאים האדירים של תקופתנו היא מסירות הנפש של אנשי העליות לארץ, עוד לפני קום המדינה, שהתעוררו והתחילו את התהליך של תקומת ישראל בארצו. והאנשים האלה, רובם לא היו שומרי תורה ומצוות. איזו רוח נכנסה בהם? ובכן, זאת התשובה: אותה הרוח שירדה ונמסכה בעם עוד ביציאת מצרים, אותה הרוח עדיין חיה ופועמת ודוחפת את העם הזה להתחבר אל הארץ.
כנראה שזהו מקור "האכזבה", כביכול, של הקב"ה בעקבות חטא המרגלים. עם כל הרוח הנסוכה בהם, ועם כל רמת מעלתם - "כולם אנשים", עדיין הם נתקפים פחד וריפיון בעומדם בפני המשימה? אפשר לגלות "אנושיות". לברר את הלא נודע. אבל לוותר על ירושת הארץ?
ותשובת הקב"ה והשדר באותה הזדמנות "אכנו בדבר...", אמית, כביכול, את העם הזה, ואעשה אותך, משה, לגוי גדול. כל אחד מאיתנו שקורא את הפסוק הזה חייב לחוש שההצעה הזו שמעלה הקב"ה היא לא אופציה.
אלא, אומר הקב"ה למשה, ודרכו אלינו: אין קיום לעם הזה ללא ירושת הארץ. הרוח אשר בקרבו חייבת לשוב ולפרוח, כי היא מהות קיומו.
שנזכה בע"ה להתמלא ברוח הגדולה שעוברת אלינו מדורי דורות